ע"פ המחמיר בעונשו של מתעלל בחתולים

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הרקע בתמצית וטיעוני הצדדים:

בפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו, כב' השופט מ. אלטר (להלן: "בית משפט קמא") בת"פ 3275/05 שניתן ביום 18/9/07. הנאשם מערער על חומרת גזר הדין והמאשימה מערערת על קולתו. במסגרת פסק דין זה, בו נדונים במאוחד הערעורים, יכונו הצדדים לערעורים " הנאשם" ו" המאשימה".

הנאשם, צעיר יליד 1983, הודה והורשע בעבירות של התעללות בבעלי חיים, בניגוד להוראת סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) תשנ"ד - 1994 ובעבירה של היזק לבעלי חיים, עבירה לפי סעיף 451 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם הוא השליך מחלון דירתו שבבית מגורים בעכו שני גורי חתולים השייכים לשכנתו, המתלוננת, כשהם בתוך שקית ניילון. אחד הגורים מצא מותו והשני נפגע ונעלם. בית משפט קמא גזר על הנאשם עונש של חודש מאסר לריצוי בפועל במתקן כליאה, שישה (6) חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור העבירות שבביצוען הורשע וזאת בתוך שלוש שנים. עוד חייב הוא את הנאשם לפצות את המתלוננת פיצוי בסך 3,500 ש"ח.

להשלמת התמונה יצוין כי בית המשפט דחה את בקשת הנאשם שלא להרשיעו בדין חרף הודאתו בביצוע העבירה. בהמשך הופנה הנאשם לשירות המבחן כדי שיבחן, בין היתר, את האפשרות להורות על העסקתו במסגרת של"צ בטיפול בבעלי חיים. הנאשם לא שיתף פעולה עם שירות המבחן. בסופו של ההליך נגזר דינו כמפורט לעיל.

הנאשם מערער על חומרת עונשו, בעיקר על רכיב המאסר שנגזר עליו. לטענתו, לא היה מקום לגזור עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל במתקן כליאה. מדובר בצעיר ללא עבר פלילי ובנסיבות אלו שליחתו אל מאחורי סורג ובריח תהיה הרת אסון עבורו. הנאשם מציין כי בית המשפט שקל להפנותו לעבודות של"צ ולא היה מקום לסטות במסגרת גזר הדין סטייה כה חריפה ביחס לכיוון אליו כיוון בית המשפט, דהינו, של"צ במסגרת של טיפול בבעלי חיים.

המאשימה עותרת להחמיר בדינו של הנאשם זאת בשים לב לחומרת העבירות שבביצוען הורשע והחשיבות שבהגנה על בעלי חיים.

אציע לחברי לקבל, למעשה, את שני הערעורים, כפי שיפורט, ולשנות את רכיב עונש המאסר שנגזר על הנאשם, כך שירצה מאסר ממושך יותר ואולם בעבודות שירות. אבהיר להלן.

הענישה הראויה בעבירות של פגיעה בבעלי חיים:

סעיף 451 לחוק העונשין, תשל"ז-1977  קובע כדלקמן:

"ההורג חיה הניתנת להיגנב או חובל בה, פוצעה או מפעיל עליה רעל, במזיד ושלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים."

סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, שעניינו איסור התעללות קובע בסעיף קטן (א) כדלקמן:

"לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי."

סעיף 17 (א) לחוק הנ"ל קובע ענישה של שלוש שנות מאסר לעובר על הוראות סעיף 2 לחוק. 

המחוקק קבע בשני חיקוקים שונים כי העונש הראוי לפוגע בבעלי חיים הוא שלוש שנות מאסר. העונש הקבוע בדברי החקיקה מנחה את בתי המשפט בבואם לגזור את הדין. העובדה שהמחוקק חזר והדגיש את הענישה הראויה בשני דברי חקיקה שונים ורמת הענישה הקבועה בחוק צריכה לעמוד לנגד עיני בית המשפט בבואו לגזור את הדין. ראה:

ע"פ 7066/04 חוסיין שחאדה נ' מדינת ישראל,  (2005).

על הטעם שבהגנה על בעלי חיים עמד בית המשפט העליון ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3), 832 , 858-859 (1997):

"28. מה טעם מצאו בתי-משפט ומחוקקים לקבוע הלכות ולחוקק חוקים להגנת בעלי -חיים? חשוב שנעמוד על התכלית, ולו משום שהתכלית היא אף שתקבע את גבולות ההלכה והחוק. מסתבר שהחוק וההלכה בנו עצמם על כמה וכמה יסודות, ועתה נעמוד על יסודות אלה אחד לאחד.